הבלוג

אחרי פסח 2026 הפסח של השנה עבר בלי שממש נרגיש אותו. את כולו בילינו בבית בנהריה, שולי ואני, לבדנו, מפאת המלחמה. את ליל הסדר עשינו במקלט על מרק עוף עם קניידלעך, מנה מנחמת. בכל אופן, לפני פרוץ החג ביקשתי משולי שיביא מסופרמרקט חוף הדקל שלוש אריזות קטנות של מצות. במהלך החג צרכנו את כולן להוציא ארבע (זכר לארבע אימהות?) הבוקר החלטתי שאכין את המצייה האחרונה לשנה זו, עד הפסח הבא, שמי ייתן ויבוא עלינו בימים טובים הרבה יותר (פאוזה לסקפטיות מסויימת…) שולי תמיד מתלונן שמצייה זה מאכל חונק,

מאת טליה הירש אמא שלי שולחת תמונה משולחן החג. שולחן צבעוני ערוך למופת, זר פרחים אביבי מונח חגיגית במרכזו. אמא שלי אף פעם לא מאכזבת בעניינים האלו. אלא שהשולחן ערוך רק לשניים ומוצב במקלט. שני זקנים במקלט חוגגים את חג החירות. איזו מציאות עגומה. אני בספרד, אצל חברים, בשולחן שרים את חירותי ״נטשתי ארצי וטובי ידידי ושלך רק הנני…״ אני בצד, מסרבת. ולא מתכוונת אבל קוראת על פגיעות טקסיות. הדבר הזה שאי אפשר לתפוס ואי אפשר להניח חירות, אני חושבת, עוברת דרך הכרה הכרה עוברת דרך הסכמה להביט