הבלוג

סבתא שלי שונאת להצטלם. שונאת גם מים, ושונאת להצטלם. היא אומרת לארני: שלא תעיז…. אני אומרת: סבתא את הרי תמותי מתישהו ואולי בקרוב. אני רוצה תמונה איתך התירוץ עובד בכל זאת נראה שתרצח אותי אם תדע שהעלתי תמונה שלה לפייסבוק זאת אומרת, לא ככה, כשהחזה שמוט, הבגד מרופט, המשקפיים נושרים בלי חן מקצה האף הכל הרי מצטמק בך הולך ונעלם סבתא שלי אוהבת להיות יפה, להיות אישה לזכור את הימים שהייתה חוצה את הכביש בלי להסתכל, מניחה שמכוניות יעצרו, דלתות יפתחו, ראשים יסתובבו סבתא שלי צועקת עלי כשאנ

מאת טליה הירש אמא שלי שולחת תמונה משולחן החג. שולחן צבעוני ערוך למופת, זר פרחים אביבי מונח חגיגית במרכזו. אמא שלי אף פעם לא מאכזבת בעניינים האלו. אלא שהשולחן ערוך רק לשניים ומוצב במקלט. שני זקנים במקלט חוגגים את חג החירות. איזו מציאות עגומה. אני בספרד, אצל חברים, בשולחן שרים את חירותי ״נטשתי ארצי וטובי ידידי ושלך רק הנני…״ אני בצד, מסרבת. ולא מתכוונת אבל קוראת על פגיעות טקסיות. הדבר הזה שאי אפשר לתפוס ואי אפשר להניח חירות, אני חושבת, עוברת דרך הכרה הכרה עוברת דרך הסכמה להביט