אמא, לאן ממשיכים מכאן?
- Shuli Hirsch
- 26 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
אתמול נסענו לראות את הצגת סיום כתה י״ב של ליאם. ההצגה התקיימה באולם הארועים של קיבוץ הזורע. כהרגלנו יצאנו מספיק מוקדם על מנת לא לאחר חלילה. הג׳י פי אס לא עובד מאז המלחמה ולנווט לפי מפה כבר בטח לא ממש זוכרים אז כמובן לקחנו איזו פניה לא נכונה ובמקום להזורע הגענו לרמת ישי, לא נורא אפילו עם העיקוף קטן הגענו טרם נפתחו קופות הכרטיסים. זכרתי שבהזורע מוצב פסל של דן ושליפני זמן מה פנו אילנו מהנהלת מוזיאון וילפריד בקשר לתחזוקת הפסל. זו הייתה הזדמנות לקפוץ רגע להעיף עליו מבט. לשמחתי התברר שהמוזיאון ממש קרוב לאולם האירועים . הפסל אכן זקוק לצביעה באופן די דחוף.
קיבוץ הזורע הוא קיבוץ מאד יפה ומטופח, הפער בין הנראות שלו לנראות של המרחבים העירוניים בארץ פשוט מאד מדהים. למה???
בינתיים מור ואילה נפגשו והתאספו עוד ועוד אנשים שבאו לראות את ההצגה. בעיקר משפחותיהם של התלמידים.
הימים, ימי הפסקת האש של מלחמת איראן השניה או שאגת הארי או כל שם אחר.
שכבת יב׳, תיכון ולדורף, גאה להציג:
אמא, לאן ממשיכים מכאן?
תקציר העלילה
לכפר משוסע ממלחמת דת מגיעה חבורת שחקנים אירופאים, היפים, צעירים רודפי שלום ששואפים להעלות את ההצגה האלמותית ״אמא קוראז׳ של ברטולד ברכט וכך לעורר ולהציב מראה מול חברה רווית דם.
הכפר הערבי המעורב, נוצרים ומוסלמים, רווי סכסוכים וקרבות. בעוד הלך רוחם של הגברים בכפר מושפע ממלחמת הדתות המתחוללת במדינתם, נשות הכפר מנסות למצוא דרכים יצירתיות למנוע את המלחמה שבחוץ מלקרוע את רקמת חייהם השברירית ולהתפרץ לתחומי הכפר שלהם.
השחקנים האירופאים מעלים את ״אמא קוראז׳ וילדיה״ מחזה המתרחש במהלך מלחמת 30 השנים ומתאר מאבק דת בין קטולים פרוטסטנטים. זוהי הצגה שבה האם המיינקת האהובה והנוראה, שכולם שמחים שהיא מנת חלקם של אחרים. מהמלחמה מנסה אמא קוראז׳ אשה קשה ומחוספסת, להתפרנס, עד שהיא נאלצת לשלם לה מחיר יקר.
דרך חתחתים אל השלום לא פוסחת על אף אחת מהדמויות, כל אחת מהנקודה שלה ייחוד משלה.
ההצגה, כמו הצגות קודמות של מערכת החינוך האנתרופוסופית, הייתה מאד מאד מושקעת. המעורבות של כל התלמידים בכל שלבי ההפקה מאד ניכרת ומעוררת הערכה רבה. יש תחושה חזקה שציבור שלם מתגייס יחד למטרה משותפת ומפיק ממנה הרבה מעבר לדבר עצמו. זה מרגש ומשמח.
כפי שהוסבר בהקדמה להצגה, מורי בית הספר חיפשו דרך לשוחח עם התלמידים על מלחמה. ואכן העיבוד היחודי של סיפור הכפר הלבנוני השזור יחד עם ההצגה המוצגת בתוך ההצגה, ייצר אוירה מתאימה לפיתוח שיח קרוב יותר לאקטואליה כאן ועכשיו.
ההצגה הייתה מאד ארוכה ויחד עם הפסקה סיפקה חוויה שנפרסה על פני שלש שעות. אמנם לכתה בכמה בעיות טכניות אך עדין השאירה רושם רב… בעיית הסאונד מאד הקשתה עלי (זקן נרגן וכבד שמיעה) להבין את הנאמר יחד עם זאת רוח הדברים היתה מובנת. המחצית הראשונה הייתה ארוכה מידי לטעמי. ככל הנראה בשל חשש בלתי מוצדק של כותב ההצגה, שהמורכבות של ״הצגה בתוך הצגה״ בנוסף לטכניקה ה״וולדורפית״ היחודית של חלוקת תפקידי הדמויות לשחקנים שונים לאורך ההצגה, תקשה על הבנת העלילה עצמה. למעשה חלק גדול של המחצית הראשונה היה להסביר את סיפור המסגרת, דבר שלטעמי לא היה כל כך מוצלח. במחצית השניה חל שינוי משמעותי לטובה הן מבחינה רעיונית, שילוב שתי ההצגות זו בזו והן מבחינת הזרימה של השחקנים בקצב העלילה.
הביצועים המוזיקליים היו יפים מאד וקטעי השירה של כלל השחקנים יחד היו מאד מרשימים ונוגעים. ליאם כרגיל היה מקסים וכיכב בשלל תפקידים. נראה שהבמאי השכיל להתאים בצורה טובה את התפקידים לכל השחקנים. מאד התרשמתי מהילד השמן שאין לי מושג מה שמו. חשבתי על ״בושי״ שהיה הילד השמן בכיתתי כשהייתי ילד. בכלל הרהרתי בחוג הדרמתי שהיה בבית סיפרנו בילדותי. שם מאד קידמו את ה״מוכשרים״ ופה מצאתי שמקדמים את כולם יחד וזה מאד יפה.
עצוב. ואבסורד כמה מהילדים על הבמה יהיו בעצמם חיילים עוד מעט.
בהשתחוויית הסיום חשבתי לעצמי מי מהם ימות בעצמו בקרב. כמה נורא שזו המחשבה.
חשבתי גם על ההרחקה של בחירה ב כפר נוצרי מוסלמי ואיך היה לעבוד על מחזה של כפר יהודי מוסלמי.
ובלי קשר למלחמות (בעצם עם קשר) חשבתי כמה מדהים ומופלא שהצליחו להרים מופע כזה בימים מעטים כל כך.