המגילות הלא כל כך גנוזות.
עודכן: 26 ביולי
שבת די קונבנציונלית. סדנת כתיבה עם יעל טל היא כבר לא אירוע חריג אצלנו. יעל התארחה כאן כבר בכמה סדנאות, כך שעל פניו אין שום סיבה מיוחדת שהפעם תזכה לפוסט, ועוד באתר “שורשים חיים”.
אבל לפעמים הסיפור מתחיל הרבה לפני שהאורחים מגיעים.
יעל הזמינה את המקום כבר בנובמבר בשנה שעברה. מאז עברו כאן עוד כמה וכמה סדנאות וריטריטים. באחת מהן, בהנחיית עמליה סינגר, שגם היא מתארחת אצלנו לא מעט, בישלה איילת לילה.
את איילת כבר הכרתי מסדנאות קודמות. היא סיפור בפני עצמו: אישה מקסימה שמבשלת אוכל נפלא, אבל לא פחות מזה – עובדת בשקט מופלא, בסדר ובדיוק. כמעט שלא מרגישים בנוכחותה בזמן העבודה, וכשהיא עוזבת את המטבח מור תמיד מחייכת בסיפוק. הכול נקי, מסודר ובמקומו. מי שמכיר את מור יודע שזו מחמאה לא קטנה.
בכל אופן, בפעם האחרונה שאיילת הייתה כאן, ממש סמוך לכך שיעל הזמינה את הסדנה, ביקשתי את רשותה להמליץ עליה כמי שתבשל עבור הקבוצה של יעל.
איילת השיבה שהיא כבר תפוסה בתאריכים האלה. ואז הוסיפה, כמעט בדרך אגב, פרט קטן ומסקרן: “אבל אמא שלי משתתפת בסדנה.”
שמונה חודשים חלפו.
והנה, היום…
עוד לפני ארוחת הבוקר, כשרוב המשתתפים עדיין לא ממש פקחו עין, אני ממלא מים במיחם, פותח שמשיות ועושה את הסידורים הקטנים של הבוקר. ניגשת אליי אחת המשתתפות – רחלי לילה, אמא של איילת – ואומרת שיש לה שני ד”שים בשבילי.
האחד מאיילת, בתה.
לקח לי שתיים-שלוש שניות להיזכר, ואז מיד החמאתי לה על הבת המקסימה שלה. פתאום גם שמתי לב כמה הן דומות זו לזו. החלפנו כמה מילים, נזכרנו מתי איילת הייתה כאן, איך הכול התחבר, ואז שאלתי:
“ומי שלח את הד”ש השני?”
“שלהבת גבאי…”
“שלהבת גבאי?”
השם מצלצל מוכר, אבל שום דבר לא מתחבר.
“היום היא שלהבת גומבו…”
הגלגלים מתחילים להסתובב… וכלום.
“שלהבת מבצת,” רחלי מוסיפה. “אתה לא זוכר?”
“מבצת?” שאלתי.
לרגע הייתי בטוח שהיא מתכוונת למישהי מיודפת.
“שלהבת… שלהבת…”
ואז, בבת אחת, חלפו ביעף שלושים ושתיים שנים.
“רק רגע,” אמרתי לרחלי, ומיהרתי פנימה אל חדר השינה.
על השידה עמדה צנצנת זכוכית חברון כחולה. מתוכה הזדקרו שתי נוצות – אחת של טווס ואחת של יען. בתוך הצנצנת היו תחובים צרורות קטנים: שבע מגילות זעירות, כל אחת כרוכה בחוט בצבע אחר.
חזרתי אל רחלי כשבידי הצנצנת. הנחתי אותה על שפת הבריכה. לרגע עמדנו שתינו שותקים. אני הסתכלתי על הצנצנת. רחלי הסתכלה עליי. רק אז הרמתי את הטלפון וצילמתי.
שלושים ושתיים שנה היא עמדה על השידה שליד מיטתנו. מדי פעם הזזנו אותה כדי לנקות אבק. אבל היא פשוט הייתה שם, חלק מהנוף.
עד הבוקר.
הבוקר, בפעם הראשונה אחרי שלושים ושתיים שנה, היא קיבלה ד”ש.
זה היה בסוף דצמבר 1993.
היינו בטיול של כל עובדי נגה בירושלים.
כמה ימים קודם לכן, בחופשת חנוכה, מור נסעה עם הבנות לתל אביב להצגה. בדרך חזרה היא אספה גם פסלון מוזהב קטן, שאותו התכוונתי להעניק בטיול כפרס לעובד המצטיין.
בלילה, בכביש רטוב שהיה עדיין בעיצומן של עבודות תשתית, המכונית עלתה על קורת ברזל.
שני הצמיגים התפוצצו.
המכונית התרוממה, התהפכה כמה פעמים, ונעצרה הפוכה, על הגג, צמודה לבלוק בטון ענקי.
כשהטלפון צלצל בבית, מור ביקשה רק דבר אחד. היא דיברה בקול בוכה ואמרה:
“הרסתי לך את האוטו.”
רק אחר כך התברר לי שהיא ביקשה מהרופא בבית החולים לא להתקשר אליי בעצמו. היא העדיפה שאני אשמע את קולה, ולא שאיש צוות רפואי יבשר לי על התאונה.
כשהגעתי לבית החולים מאיר בכפר סבא מצאתי שכולם בחיים. למרבה ההפתעה, גם הפגיעות לא היו קשות כפי שחששתי בתחילה. מור ריסקה את הקרסול בצורה קשה, אבל כולן היו בחיים.
כעבור כמה ימים כבר היינו כולנו בבית. נדמה היה שהגרוע מכל מאחורינו.
אלא שאז התברר שהטיפול בקרסול לא הצליח. מור אושפזה מחדש ונאלצה לעבור ניתוח מורכב.
אני עבדתי אז מבוקר עד ערב, ובבית נותרתי עם שלושה ילדים קטנים ומור המאושפזת בבית החולים. אינני זוכר מי הציע את שמה של שלהבת, אבל מישהו אמר שהיא תוכל לעזור.
שלהבת הייתה אז בחורה צעירה, זמן קצר לאחר שחרורה מהצבא. היא נענתה מיד. במשך כמה חודשים הייתה מגיעה אלינו מדי בוקר, דואגת לילדים, לבית, ובעיקר מחזירה מעט סדר ושגרה לימים שהיו רחוקים מלהיות רגילים.
כשהסתיימה התקופה הזו והיא המשיכה במסלול חייה, היא השאירה לנו מתנת פרידה: צנצנת זכוכית חברון כחולה. בתוכה היו שבע מגילות קטנות, כל אחת קשורה בחוט צבעוני. בכל מגילה כתבה ברכה לאחד מבני הבית. אפילו הכלבים זכו למגילה משלהם, וגם החתולים.
היום שלהבת היא כבר סבתא ובעלת משרד לאדריכלות.
שלושים ושתיים שנה לא דיברנו.
והבוקר, בזכות ד”ש אחד קטן שעבר דרך רחלי, מצאתי את עצמי פותח שוב את שבע המגילות הזעירות וקורא אותן מחדש.
את התמונה של הצנצנת שלחתי לשלהבת.
“בוקר טוב ממעמקים.
והנה המגילות עצמן.
🩷❤️🩹