דן לוין - יומן אישי 1978 - 1992
- Shuli Hirsch
- 28 במרץ
- זמן קריאה 1 דקות
כתבה: פרופי שושנה הימן, פסלת
ידידי דן לוין ביקש ממני לכתוב מספר מילות ליווי ל״סיכום״ שלו של חמשת השנים האחרונות. אינני מבקרת אומנות, יש בי נוגדנים חזקים לגבי כל האנשים החכמים היודעים לומר ולקבוע דעה נחרצת, מזהים כל יצירה ומעמידים אותה במקום הנכון. בעיני קסמו של דן היא ה״פרפריות״ שלו. אני עוקבת אחר עבודתו בפליאה בעיקר בשנתיים־עשרה השנים האחרונות, כאשר שינינו העברנו לעין הוד את מגורי הקבע שלנו, כמעט באותו הזמן. יש בעבודתו של דן משהו מרחף קליל, כמעט רוקד בחלל כמו חיוכו המלבב, כך נדמה לי שכל אמירתו מרחפת בקלילות שובה לב ועין, ומעוררת בי קנאה. עובר הוא מיצירה ליצירה כאילו תמיד, וללא הרף רודף הוא, אחר הזמן האבוד. כשבני־אדם רגילים שוכבים לישון – קם דן, וכמו קוסם הכאילו מהלך על חבל עבודותיו המתוח בעיניינים עצומות – אך עם ביטחון פנימי אשר איננו לאה לעולם, מותח הוא את מסלולו השני, או הראשון, כמעט עד קצה היכולת. למה להסתכל אחורה חמש שנים, דן? האם לפני כן לא היית עסוק באותה בעייתיות, אותה כמיהה לנסות ביד מושטת לתפוס את הפרפר, או לרחף בעקבותיו – קדימה. תמיד קדימה…. ולהשאיר מאחוריך את סימני הדרך – לא על מנת להסב ראשך לאחור אלא רק סימון לבאים בעקבותיך, ידידך, למצוא את דן בתחנתו הבאה. תמיד היית עסוק בשני מסלוליך כמו חיית חיים כפולים – הרפואה והאומנות, לשניהם כאילו לא ויתרת. בשניהם פעלת כאילו יחידים הם. בסקרנות אני מנסה לרוץ בעקבותיך, היכן התחנה הבאה?
תגובות