אלבום ורדה
- Shuli Hirsch
- 19 במרץ
- זמן קריאה 4 דקות
שנה לאחר מותה של סבתא ורדה הכין גוסטב אלבום תמונות לכל אחד מהילדים.
12-09-1998
חברים יקרים
בזה אני שולח לכם את התמונות שהזמנתם. אם חסרות לכם תמונות, תודיעו לי ואשלח לכם.
נגע לליבי הזיכרונות שיואב בן ברק העלה על תקופת העבודה המשותפת עם ורדה. הוא הסכים לשלוח לי את הדברים בכתב ואני מצרף אותם גם כן.
שלום רב לכולכם ושנה טובה
גוסטב
דברים ביום השנה לורדה.
מחשבות על ורדה כמורה, מחזירות אותי אל שנות החמישים, שנות ילדותנו בחניתה, בהן ורדה וגוסטב היו חלק כה טבעי ובלתי נפרד מן הנוף החמים ההוא.
חניתה, כפר קטן בראש ההר, על לובן-בתיו ואודם-רעפיהם, צופה אל חופי הים התיכון, אל משבצות צבעוניות של שדות ומטעים שבעמק, אל רכס הכרמל והרי הגליל, מוריקים ומכחילים אל תוך אופקים רחוקים…
כילדים היתה לנו אז חניתה, לא רק בית-גידול וחממה, אלא גם (או שמא בעיקר?) שדה משחקים קסום, בו רקמנו תוכניות דמיוניות, והגשמנון למבצעים ולמעשים, אשר חלקם היו סוד כמוס בינינו…
שם בראש ההר, בין חורשות האלונים ואלות המסטיק, בין סבכי הקידה והסירה הקוצנית, לא היו שביל, מערות נסתרות, או מערה-יער, אשר בהם לא דרכו רגלינו היחפות, בשעוט אחר מ“שוטרים” אחר ה״גנבים״, או בארבנו לטרף במשחקי ״הנדס-אפ״…
אל תוך עולם קסום זה של כמו חופש-נצחי, באה ורדה, באשר הורינו - חבריה - בחרו בה לשמש עלינו כמורה וכמחנכת.
…מדוע זכינו (ואכן היתה זו זכות!) דווקא אנו בורדה?
כנראה כי, בין ארבע קבוצות הילדים הראשונות של חניתה כבר היו ילדים לורדה וגוסטב: ב“עופר” רבקה, ב“זמרי” נפתלי, ב“אילה” איקה (יצחק), ואילו בקבוצת “דרור” לא היה.
וזאת לדעת: בקבוצתנו, קבוצת “דרור”, מוניטין יצאו לה על היותה אוסף בנים ובנות פרועים, חצופים, מרביצנים, חסרי כבוד הדדי וכיוצא באלה שמות-תואר. מעטות היו המטפלות אשר שרדו עמנו יותר מחודש ימים, רובן פחות מכך, ואחת, שאת שמה לא אגלה, באה בבוקר ולפני הצהרים כבר נמלטה על נפשה בדמעות…
את המשימה הקשה של “החזרתנו למוטב”, ללמדנו מעט בינה ודעת, לאלפנו דרך-ארץ ומשמעת, קיבלה על עצמה ורדה, כפי שלקחה כל משימה בחייה: הפשילה שרוולים וניגשה לעבודה…
בחריצות, בפשטות, בגילוי-לב, בישירות וביושר, ללא התנשאות, ללא משוא-פנים למבוגר ולילד, מבלי לוותר לנו על אף אחד מעקרונותיה וכלליה.
בנוסף להיותה כבר אם לארבעת ילדיה, השקיעה בנו ורדה שעות רבות, מאור שמש ראשון ועד אור כוכבים.
היתה משכימה אותנו ומאיצה בנו לצאת אל התעמלות הבוקר, אחר עובדת עמנו שעה בגינה ובנקיון הבית, אוכלת עמנו ארוחת בוקר ונכנסת לשיעורי כתה עד הצהרים. אחר הפסקה לרחצה ולמנוחה, היה לה עוד שיעור עמנו בין 3 ל-4 אחה״צ. בערבים היתה שיחת כיתה ופעם בשבוע היתה מקריאה לנו סיפור בהמשכים (שנה אחת בחרה להקריא לנו את “דיויד קופרפילד” של דיקנס). גם היה לילדות שהיתה מגיעה לבית הילדים, להדריך על סיום המשכבה וכיבוי אורות.
בנוסף על היותה ציירת וגרפיקאית מוכשרת, ורדה אהבה את הטבע והסביבה והנחילה לנו מסורת של טיולים: פעם בשבוע טיול טבע סביב חניתה, פעם בחודש טיול של יום שלם בגליל המערבי, להיכרות עם האיזור ותושביו, גם עם הלא-יהודים, ופעם בשנה טיול של שנתי.
ורדה אהבה טיולים קשים: תרמילים עם צידה על כתפינו, ללא רכב צמוד, עם טיפוסי הרים על רכס מנרה, התבור, או הגלבוע, עם חציית מקורות מים כמו יובלי הירדן, החולה, או נחל חרוד.
ורדה היתה פותחת את צעדיה הארוכים בראש הטור, מפזמת שיר כלשהו, מידי פעם עוצרת, למזלנו, לגנוב-אדים ממשקפיה, ולהסביר על צמח שאספה, על מנגנוני הרבייה ושיתופי הפעולה שלו עם העולם בכלל והחרקים בפרט…
ורדה עבדה ביסודיות: כשלמדנו על הדבורים, השיגה ורדה מאלי-שם כוורת שקופה, שהוצבה על אדן החלון בכתה, עם פתחים החוצה, כך שאנחנו והדבורים ביצענו את משימותינו במקביל: הן בהבאת-צוף ויצור דבש ואנחנו בניהול יומן-הכוורת.
זו היתה דרכה של ורדה בכל נושא שעסקנו בו: ללוש אותו כבצק, לעשות בו מכל צדדיו, תוך הפעלת כל החושים והתחושות.
עוד דוגמה: כאשר למדנו על אפריקה, בנינו מחימר דגמים של כפרים, שרטטנו מפות, ציירנו מסכות ומגני-מלחמה, הכנו תלבשות וכלי-ציד, וקינחנו את הנושא במסיבה עם ריקודי-ציד סביב כירת-ענק, שהשתתפו בה תחפושות אפריקניות גם ההורים, עם שייקה כקוסם הגדול, וכל חברי הקיבוץ שלא ניתן היה להזמינם, צבאו מבחוץ על החלונות.
כבר הזכירו הערב את אהבתה של ורדה למוסיקה, זה מזכיר לי דבר אופייני נוסף: כאשר למדנו חליליות (ע”י המורה צבי שבטובאם, שהיה מגיע מחיפה), החליטה ורדה להצטרף לשיעורינו כתלמידה מן המניין, ועמדה עמנו בכל החובות הנדרשות.
ורדה השקיעה גם הרבה מאמצים בהשכנת יחסים של רעות וכבוד הדדי בתוכנו. “את השנוא עליך אל תעשה לחברך”, היתה משנתנו לנו. ורדה ניגשה לכל ילד ע”פ דרכו ואופיו, ידעה למצוא אליו דרכים ולמצות את הטוב שבו, גם כשהיה קשה ולא פופולרי. לצערי, ורדה לא שבעה נחת מעבודתה עמנו. יותר מפעם אחת אמרה לנו בגלוי-לב, שאינה רואה ברכה בעמלה ואינה חושבת שתמשיך ללמד אחרינו.
לפני ארבעים שנה, בקיץ של 58, עזבו ורדה וגוסטב את חניתה. היתה זאת עזיבה כואבת לחבריהם בחניתה והחלטה קשה גם לשניהם. זכורה לי שיחת הכיתה, שורדה בחרה בה להודיע ולהסביר לנו את החלטתה. נדמה לי, שלא היה מי מהנוכחים, שלא בכה באותו ערב. גם בינינו הבנים.
ובמסיבת הפרידה הגישו לה מתנה, אלבום תמונות כריכת-עץ, שהכנו. היתה זאת מסיבת פרידה מרגשת, עד כדי כך שורדה אמרה לנו “אולי בכל זאת לא לגמרי נכשלתי אתכם”…
כמעט מיותר לומר, ורדה לא נכשלה עמנו.
היא הותירה בנו חותמה עד עצם היום הזה. מופת כמורה, כאדם, כידידה.
גם אם לא אמרנו לה זאת, שמרנו לה אמונים בלבנו.
ומהו, ככלות בכל אדם אחרי מותו, אם לא סך כל הזכרונות שזיכרונות שזוכרים אותו הנותרים אחריו?
ורדה הירש (לבית קוצ’ינסקי), זכרונה לברכה, היתה לנו מורה ומחנכת במשך שלוש שנים, החל מכיתה ד’.
יהי זכרה ברוך.
יואב בן ברק 27.8.98
ולך ולבניך, גוסטב, אוסיף עוד:
ורדה הייתה ידידה לאמא שלי, מכבית. בניך היו לי חברי ילדות. ביתכם היה לי בית שני, עת נאלצתי להתמודד כילד עם מחלתה המקוללת של אמא, זו אשר הביאה עליה את מותה בספטמבר חמישים ושמונה.
עד היום לא אמרתי זאת, אולם לו יכולתי לבחור לי אמא שניה בוחר הייתי בורדה. אני מודה לך ולמשפחתך על שהזמנתם אותי לשאת דברים ביום השנה.
אני מאחל לך בריאות וחוזק. בידידות, יואב.
תגובות