הסיפור שלנו, אנשים, מקומות וזמנים.
Our story, people, places, and moments in time
כל סיפור, תמונה וזיכרון שחולקים מחזקים את ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו.
הכרת המורשת שלנו מעמיקה את הקשר שלנו למשפחה ולתרבות.
משפחתנו המורחבת, מוזמנים לחקור ולשמר את המורשת.
במהלך שנת 2025 נפטרה סבתא נעמי. זמן קצר אחר כך נפטרו גם אמנון מיכאל ושי ערד שניהם גיסים של נעמי. עוד באותה שנה החליט אחי איקה למכור את ביתו בנהריה. הבית אותו ירש לאחר מות אבינו גוסטב.
מעבר לצער והעצב הכרוך במות יקירינו, לרוב מתלווה תהליך הפרידה מהם בעריכת חשבון נפש והרהורים על מהות, זכרונות ומחשבות, איש איש בדרכו.
לצד הירושות החומריות מותירים הנפטרים מורשת ומסורת שעל ברכיה גדלנו ועוצבנו אנו. לקראת ציון יום השנה למותה של סבתא נעמי החלטנו, מור ואני, להוציא לאור חוברת ובה מקצת הזכרונות שנעמי העלתה במהלך חייה על הכתב. בד בבד, מכירת הבתים של איקה בנהריה, הוא בית ילדותנו, והבית של נעמי בתל אביב, נחשפנו לאוצרות בלומים שמגוללים היסטוריות משפחתיות ענפות.
מצאנו מסכות מכתבים הנפרסות לאורך עשרות שנים, חלקם כה בלויים עד שקשה להבין מה הם מכילים, אלבומי תמונות ישנים, יומני מסע ולפעמים ממש ספרים שלמים.
באחד הערבים אמרה לי מור: “תראה מה זה… לאחר מותנו, הילדים שלנו לא ימצאו אף לא מכתב אחד שכתבנו זה לזו.”
נכון, תקשורת בין אישית בימינו הפכה למשהו אחר לגמרי. בעבר התקשורת הייתה איטית, מחושבת ועמוקה. מכתב היה אירוע. כתיבה דרשה זמן, מחשבה, נייר, עט. שליחה דרשה הליכה לתיבת הדואר השכונתית, ותשובה? לפעמים נראתה נצח.
הכתיבה הייתה מפורטת, רגשית, עם פתיחה וסיום טקסיים, לעיתים דרמטיים. עם הופעת הטלפון, הקול החליף את הדיו. התקשורת הפכה מיידית. פחות תיעוד כתוב ויותר ספונטניות. בהמשך הגיעו ביפרים וטלפונים סלולריים. בשנות ה-90 וה-2000 הופיעו האינטרנט והרשתות החברתיות, דוא”ל, צ’אטים ורשתות חברתיות. התקשורת חזרה אל הכתב אך מהירה, פחות פורמלית מלאה בקיצורים, סלנג ואימוג’ים. אפליקצית וואטסאפ שהושקה ב-2009 סימנה שינוי נוסף, הודעות מיידיות וחינמיות, קבוצות משפחתיות, תמונות, סרטונים, הודעות קוליות, “נראה לאחרונה” ו-✓✓ כחולים.
הציפייה לתגובה התקצרה מדואר של שבועות לדקות. מכתב היה נשמר בקופסה. הודעה נעלמת בתוך אלפי הצ’אטים. אז מה בעצם קרה? טכנולוגיה, קצב החיים, תרבות הפנאי. כל אלו תרמו לשינוי. מכתבים דרשו סבלנות וחשיבה. וואטסוופ דורש זמינות ותגובה. פעם מכתב אהבה היה מושקע, איטי, לפעמים דרמטי. עצם ההמתנה יצרה מתח רגשי. כל מילה נשקלה. והיום? “מה קורה?” “איפה אתה?” 🙂🔥❤
פעם אם ילד שיצא מהבית היה פשוט בחוץ. ההורים לא ידעו איפה הוא בכל רגע. הייתה לו אמנם יותר עצמאות, אבל גם אי-ודאות. היום “תעדכן שהגעת”. הילדים תחת פיקוח אבל פחות עצמאיים.
העיסוק האינטנסיבי בכל אלו העלה בי את הרעיון להקים אתר אינטרנטי שישמש מקור מידע חי ונושם.
אתר שישמש לשימור זכרונות אלו ואף נוכל להעלות בו תכנים, תמונות או סרטונים עוד בחיינו.
את מתינו אנו טומנים באדמה, כמו שורשי העצים, אף הם חיים וממשיכים להזין אותנו כל העת.
